שלוש שנים וחצי

אנחנו נפגשים סביב הוצאת הספר החדש שלך "שלוש שנים וחצי" אשר לווה בתערוכה בחלל הסטודיו הפרטי שלך. אבל בעצם זו הזדמנות לדבר גם על הספרים האחרים שהוצאת: "חברות", "ספארי", "בית ספר לצפרות", DOME, "אוטובוסים". –לא מעט ספרים, שונים מאד זה מזה, שגם אם הם הוצאו במקביל לתערוכות, הם תמיד עומדים ומתפקדים בנפרד מהן.

יש לי תשוקה גדולה לספרי אמן. זה תהליך שמתרחש אצלי בטבעיות. יש משהו מיוחד בספר - הוא חלל, ויש משהו באינטימיות שלו, בדפדוף ובהמשכיות שלו שמייצר זמן והתפתחות נרטיבית. אני ׳סטורי טלר׳, מספר סיפורים, ואני נהנה מהתהליך של לעבוד על הספרים שלי. ספר הוא דבר נצחי. חוץ מזה יש לי חרדת תערוכות.

הספר הראשון שלי, "חברות", מוקדש לציור בקו חסכוני והוא כמעט קומיקסי. הספר ערוך בפעולה של חזרתיות, וגרסאות שונות של אותם ציורים, ביניהם הציור "נערים עם נחש", ו"קומזיץ" לצד דימויים של אוהל, מטבח ומשרד. הספר מחבר הקשרים בין תרבות לטבע, וכולל טקסט יפה של דן דאור.

את "ספארי" הוצאתי ב 2001 ממש כחלק מהתערוכה "הלנה" בהלנה רובינשטיין. בתערוכה היו שני ספרי צילום - "בית ספר לצפרות" שיצא בעשרה עותקים ו"ספארי" שיצא ממש כספר. הספרים היו חלק מהתערוכה, כמו פרופס, והם שימשו כמעין עלילה מקבילה למיצב.

הספר "ספארי" מתרחש בלילה ועומדת במרכזו דמות לא מפוענחת, קצת פרוורטית, שעוברת בין גינות פרטיות וחושפת את עצמה בתוך פנים של בית בעירום פרונטלי, כשרק חולצה מכסה חלק מגופה. ב"בית ספר לצפרות" יש נערים הנמצאים בסוג של פנימייה, בקתה ביער, שמתפתח ביניהם קשר אינטימי תוך שהם מוצאים קן של גוזלי תוכי ואוחזים בידם תוכי מהסוג הלא מדבר.

הספר כלל תצלומים של אקט מיני בין שני הנערים, כאשר נקודת המבט היא של מציצן. כל הסט התפאורתי נבנה לפני התערוכה אצלי בסטודיו. סט דומה אך שונה נבנה כמיצב בהלנה רובינשטיין. הספרים היו חלק אינטגרלי מהתערוכה, ופוזרו על הכורסא בחדר האירוח, בבקתה ובחדר השינה, ואנשים עיינו בהם כחלק מהנראטיב של התערוכה, למרות שהם היו אניגמטיים ואין בהם סיפור מפורש.

"ספארי" היה ספר אמן שהוצאתי ממש לבדי. צילמתי, עיצבתי, הלכתי לבית הדפוס. את "שלוש שנים וחצי" אני רואה כשיתוף פעולה עם מיכאל גורדון, שיתוף פעולה שהוא מאוד משמעותי לספר עצמו.

נראה שיצירת העולם האלטרנטיבי הזה חוזרת בעוד מקומות אצלך – גם ב Dome שיצא ב-2007 אין ממש סיפור ליניארי אבל גם שם יש עולם שנוצר ודמויות שחוזרות על עצמן במעין סוג של נראטיב.

ספר האמן "דום" הגיע אחרי תקופה שבה רשמתי הרבה בסטודיו. מהר מאוד הבנתי שהרישומים יעבדו טוב בתוך ספר. הספר כולל דימויים של כיפת הסלע אל אקצא שחוזרת כמוטיב - הכיפה נראית שוקעת בין גגות אדומים של בתים. הרישומים כוללים סצינות של מין קולקטיבי, חיות פצועות, הרבה דם. רישומי העפרון הוצגו בתערוכה ברומא שאצרה שרית שפירא, והרישומים מופיעים במלואם בספר שעיצבה גילה קפלן, שיצא בהוצאת "ריבולבר", הוצאת ספרי אמן בפרנקפורט.

הספר "אוטובוסים" שונה משאר הספרים, שממש עומדים בפני עצמם, כי הוא סוקר את היצירה שלי עם המיצבים לאורך השנים. הספר יצא יחד עם התערוכה "אוטובוסים" במוזיאון ישראל, אם כי הוא לא מתמקד רק בתערוכה, אלא גם עושה סדר כרונולוגי ויש בו תיעוד של פרויקטים, טקסט שכתבה איה מירון ושיחה מקיפה עם שרה ברייטברג סמל על היצירה שלי בכללותה, תחת הכותרת "יש חיים במלאכותי".

בספר החדש "שלוש שנים וחצי" היחסים בין התערוכה לספר, אף על פי כן ששניהם הושקו באותו הזמן, שונים לגמרי. זו נראית יותר כמו תערוכה שמלווה ספר, מאשר ספר שמלווה תערוכה.

יש יחסים מעניינים בין הספר לבין התערוכה. המדיום הצילומי מופיע באופן שונה בתערוכה ובספר. בתערוכה יש מחשבה על הצילום והופעתו הפלסטית המתבטאת בתערוכה, בהדפסות, סוגי נייר, קנה מידה ומסגור. הספר הוא עולם בתוך עצמו - הצילומים קטנים וממורכזים - ויש לו שפה המאזכרת ארכיון.

התחלת לצלם כשאתה יודע שיש לך נושא לפרויקט חדש? או שגם זה התגלה בהמשך?

ידעתי שאני רוצה לצלם, וישבתי עם ליאור תמים, שאצר את התערוכה, והוא המליץ לי על מצלמה, ובמשך תקופה ארוכה הוא גם היה הנמען שלי. הייתי שולח לו את הצילומים. הוא היה בשבילי מישהו שמתבונן בצילומים אבל לא היה ניסיון לחבר אותם למשהו שהוא אמירה. התחלתי לצלם כל שבוע, בלי לדעת בדיוק לאן אני הולך ומבלי להגדיר לעצמי למה אני מתחייב.

אני חושב שזה הכי דומה לזרם התודעה - יש לי מצלמה קבועה בתיק ואני מצלם כל הזמן. אני עוצר ומתבונן וסוטה מהמסלול הרגיל. אני משתהה, מזהה משהו ומצלם אותו. זיהיתי שאני מצלם את הבית, את הבן שלי, מצלם טקסטורה, מסתכל על האור באופן ישיר. סוג של מסע לאורך כמה שנים.

בשלב מוקדם הבנתי שאני בעצם מייעד את הצילומים לספר. תוך כדי התהליך, סידרתי וערכתי את הצילומים כמו קונטקטים בתוך חוברות, הדבקתי ומיספרתי באופן ידני, בצורה מאד לואו-טקית וראשונית, וזה הפך לחלק אינטגרלי מהעבודה שלי. יש לי בבית עשרות חוברות כאלו, שהן אמנם לא ממש ערוכות אבל כבר יש בהן חשיבה וביקורת. התהליך התחיל כבר מהשלבים הראשונים והחוברות הצטברו והפכו לבסיס לספר.

הספר מאד תל אביבי, הוא קורה רובו בשכונה שאני גדלתי בה, שקרובה מאד לשכונה שאתה גדלת בה, בצפון הישן של העיר.

הספר מאד מקומי, כולל ההחלטה שהוא ייפתח מצד ימין, בעברית. אני נולדתי בתל אביב וזה מאד קשור לתחילת החיים שלי. כל הבניינים האלו זה היכן שגדלתי. לפני כמה שנים עברתי לירושלים לתקופה קצרה. כשחזרתי שמתי לב שמתחילים להרוס את הבתים בתל אביב. רחובות שלמים נחרבו. מיטב הרחובות: דוד המלך, שאול המלך, דובנוב, יהושע בן נון, בלוך, רמז. זו בעיני טעות היסטורית.

אני לא עובד כמו צלם דוקומנטרי של אדריכלות שמתעד מרחוק אלא יותר מתמקד כמו בצילום טבע דומם, מצלם מקרוב, מבודד פרטים. בתוך כל בניין להריסה יש דירות שלא עברו שיפוץ והשתמרו מאמצע המאה הקודמת, דירות ופרטים שממש מחכים להצטלם. דירות שהשתמר בהן החזון האוטופי של האדריכל. אני לא מצלם את הבאוהאוס והאדריכלות הלבנה אלא דווקא את שנות החמישים והאדריכלות האפורה.

תל אביב היתה עיר אינטימית שהיה בה קשר בין המרפסות אל החוץ, עם חלונות הטובלים בירק של החצרות האחוריים. עיר שיש בה מעבר ירוק בין בתים וקיימים דרכי קיצור בין הרחובות. אני מצלם את הבתים מלמטה למעלה. התיעוד הזה הוא גם תיעוד של התמוטטות התרבות והתפוררות המוסר. עיר שמשמידה את עצמה, עיר שמוחקת את הזיכרון ההיסטורי שלה. וכל זאת קורה במלאת מאה שנה לחזון ולמתווים של האדריכל ומתכנן הגנים של תל אביב – פטריק גדס.

בעיר החדשה שהולכת ונבנית עכשיו בבניה לגובה, ללא עצים וחצרות, ללא עצים, ללא מחסה מפני השמש, עם מרפסות עמידה לעישון, לא ייוולדו בה לא ציירים, לא סופרים ולא ציפורים, לא כלום. עיר של חניונים תת קרקעיים, מרפסות צרות, והכל בנוי מחומרים זולים. זה בעיני שבר גדול. אני רואה קשר ישיר בין הריסת בנייניה הקסומים של תל אביב לבין המתרחש כעת בעזה. מקום שמוחק את ההיסטוריה שלו לא סופר גם את ההיסטוריה של האחר ומוביל לחורבן והשמדה. מה שקורה בעזה היום זאת תעודת עניות גדולה לחברה שלנו.

בתור מי שגדלה בקומה ראשונה על העמודים – אולי אנחנו קצת נוסטלגים לעולם שהיה ואיננו עוד? השינוי שעברה ישראל בעשורים האלו הוא עצום, לא רק באדריכלות.

אני לא נוסטלגי. אני לא חושב שכל בנין חייב להמשיך לעמוד איתן, עיר מתחדשת ומשתנה, אבל בשביל זה צריך שאגודת האדריכלים תשב ותחליט מה נשאר ואיך שומרים על קו מתאר נמוך ואחיד ועל עיר אינטימית ואנושית. היום אני אלרגי למקום הזה. האור חזק לי מדי, האסתטיקה כאוטית, הכל מאד קרוב והכל בתהליך אינסופי של חפירות. אבל הפרברטיות של המקום הזה היא חומר מדהים לאמנים. אם אני צריך לחיות בפריז אני לא יודע מה הייתי מצלם שם. וגם בספר, היתה החלטה לא להיות נוסטלגי.

כשהתלבטנו מיכאל ואני על הצבע של הנייר לספר הסתכלנו על נייר אוף ווייט, כזה שמשתמשים בו הרבה פעמים בצילום, והחלטנו ללכת על נייר לבן שהוא מסנוור ובוהק, כחלק מהתפיסה הלא נוסטלגית.

הספר הוא עבורי גם ספר על צילום ועל מסורת הצילום. הדבר מתבטא מהכריכה שיש בה את הספרייה הביתית שלי המתפרקת כשעברתי דירה, ומונחים בתוכה שלושה ספרי צילום של טרי ריצ'רדסון, הנס פלדמן והספר הראשון שלי "ספארי". כמו כן יש שם גם מחווה לצלם המיתולוגי הצרפתי אז'ן אטז'ה שמצלם את פריז של המאה ה-19 לפני שהיא נבנית מחדש.

לצד צילומי הבניינים יש צילומים של גוף האדם. פרגמנטים של גוף הבתים וגופים, שמוצבים בד בבד ליד הבניינים, גופים בלי ראשים שעורם שרוף מאור השמש. לעומת הצילום הדוקומנטרי של העיר, הצילומים של הגופים מבוימים ונעשו בסטודיו, עם מאפרת, הכל היה מתוכנן מראש כמו בצילום פרסום. אני מסתכל על הגוף כמו שאני מסתכל על בניינים, העור הלבן הזה שמשתזף, כמו חופשה מקולקלת. השיזוף המוגזם בצבע שלו על האדם הלבן, זה כמו ציור.

מאחר שבספר אין טקסט לוקח זמן להבין את החיבורים האלו, את החזרה לגינות ההרוסות, לבניינים מסוימים. רק כשגומרים את הספר יש בסוף שלו משהו שקראתם לו "קטלוג" – כותרת לכל עבודה ועבודה, וגם תתי כותרות שמקבצות יחד חלק מהעבודות – "בניינים לפני הריסה", "שד' חן 52", "גופים מוארים" ועוד. עבורי המלל הזה היה סוג של צופן פענוח, רמזים לאיך לקרוא את הספר.

זה ספר שהעריכה בו מאד חשובה. זה שיתוף הפעולה הראשון שלי עם מיכאל גורדון. כשהגעתי אליו בפעם הראשונה הוא הסתכל על החוברות, שתק, ואז הוא אמר לי: מעתה והלאה אתה מגיע הנה פעם בשבוע ואנחנו מתחילים לעבוד. זה היה תהליך פורה של עבודה משותפת. היתה לו הקשבה למה שעשיתי, הוא הסתכל על הדברים והציג לי את מה שאני עושה אבל בצורה יותר מסודרת כמו מעבדה יצירתית. המשכתי לצלם כל שבוע ולהגיע אליו פעם בשבוע, בלי החלטה מראש של כמה זמן אנחנו צריכים. די מהר היתה ההחלטה של גורדון על הקטלוג בסוף הספר, שנתן קונטקסט להכל.

דרך הכותרות ושמות הרחובות מבינים את המהלך של הספר. היתה גם עבודה עם העורכת הלשונית נועה שובל, על איך לתמצת את הכותרות. הספר דומה לדרך שבה צילמתי אותו - בתוך זרם התודעה. אני מאד אוהב שבחווית הקליטה של הספר הדברים שפוגשים בהתחלה מקבלים תוקף ומשמעות נוספת ככל שהעמודים הלא ממוספרים מתקדמים. עוד החלטה עיצובית בולטת היתה לשמור את הצילומים קטנים יחסית לגודל של העמודים בספר, עם פספרטו מאד גדול. יש בספר 380 דימויים, להגדיל אותם יותר מזה היה מקשה על העין. הגודל הקטן יותר דומה לארכיון.

איך אתה מדמיין את מי שמדפדף בספר "שלוש שנים וחצי"?

יש אנשים שממש מסתכלים בו בצורה מאד איטית בהשתהות, ריכוז של דפדוף איטי. מנגד הספר נפתח כמו מניפה אז אין לי בעיה שיתחילו מכיוונים שונים, אין לי המלצה. כל עוד יש מישהו שחש משהו. בתערוכה "אוטובוסים" במוזיאון ישראל יכולתי לדעת מראש, לפי הצעדים של האנשים כשהם נכנסו לחלל, כמה זמן הם ישהו בעבודה. מי שהאט את הצעדים שלו נשאר יותר זמן. גם בספר – יש כאלו שיפתחו ויסגרו, וכנראה שהוא לא בשבילם, ויהיו כאלו שמשהו בתדר יעבוד אצלם ואז הם ידפדפו בו שוב ושוב. זה ספר שיש בו כל כך הרבה דימויים, שבכל פעם שפותחים אותו אפשר לגלות בו משהו חדש.