לילה בקיבוץ

היי אבישי, משמח ממש לדבר איתך כמה ימים לפני ההשקה של ספר האמן הראשון שלך. אתה אמן עם רקורד תערוכות מרשים, כמו שאומרים בחו״ל ב-Mid Career, והנה אני מגלה שעוד לא עשית ספרים, גם לא קטלוגים. והספר הזה, ׳לילה בקיבוץ׳, בהוצאה עצמית, הוא קונצרטינה צנועה, שמהווה בית לגוף עבודה אחד, באופן מרשים ויפיפיה. אז אני אתחיל כמו תמיד, איך ספר נולד?

וואו, חשבתי שאם עד גיל 50 ולא יהיו לי לפחות שלושה ספרים, זה יהיה כשלון גדול.

רגע, תסביר את המשפט הדרמטי הזה :)

בצעירותי התעסקתי הרבה בדפוס ובפרט בקטלוגים לאמנות. בסוף הצבא התגלגלתי לעסוק בעיצוב ובעימוד, טיפוגרפיה ידנית הארדקור, הפקת דפוס, סריקות הפרדת צבעים וכו׳. הייתי בצנחנים, ובשלב מסוים בצבא גילו לי מחלה בשם ׳קרוהן׳, כך שאת החלק האחרון בצבא עשיתי בביטאון חיל האוויר. זה היה ממש בי״ס בין מכונות הדפוס המשובחות של ׳גרפוליט׳ עם דפסים מיתולוגיים שכבר אז היו דינוזאורים. כמו כן עבדתי לצד בכירי המעצבים הגרפיים מהם למדתי המון, עימדנו עם ברומיידים (נייר צילומי) עוד לפני השימוש במחשבים, את הטקסט הרץ והכותרות היינו מדביקים עם שעווה על נייר מילימטרי כך שיש לי ממש אינטימיות עם העולם הזה. זו היתה התקופה של רצועת הבטחון בלבנון ומשם פתאום אני מוצא את עצמי בברנז׳ה של העיתונות בת״א.

בחופשת שחרור שלי, גיל 20, התמנתי לעורך הגרפי האחרון של עיתון ׳דבר׳ שהיה אז העתון הכי ותיק במדינה. הייתי אז פרפקציוניסט, תמיד עם סרגל מילימטרים, יותר נכון פויינטים ופיקות, איתו הסתובבתי ומדדתי שהכל מיושר, זיהיתי רווח כפול בטקסט קטן מהקצה השני של החדר. 

כאמור, זה היה עידן הדפוס של לפני המחשוב, כל יום עיצבתי מספר כפולות עמודים ושער בלחץ של זמן. המערכת שכנה בבניין הישן של ׳דבר׳ בשנקין-מלצ׳ט. הייתי צריך לרדוף אחרי עובדי הסתדרות בגיל של סבא שלי שיתנו לי צילומים לכתבה, רציתי לתת פייט לעתונים הגדולים המתחרים ולהציל את ׳דבר׳ מסגירה, אמרתי שצריך לשים בחורות עם ביקיני. שתביני שמדובר על תקופה שכדי להדפיס צילומי צבע ׳צרוב׳ כך שהדמות חתוכה מהרקע שלה, היית צריכה לחתוך ארבעה שקפים עם סכין יפנית בדיוק מושלם, ומזה להקרין ארבעה לוחות, אחד לכל צבע יסוד.  

יקי מולכו ויורם רובינגר עיצבו את העתון מחדש, בגלגולו האחרון בשם ׳דבר ראשון׳. הם רצו אותי בתור  המעצב הראשי, אבל הייתי נורא צעיר, והיה צריך לשכנע את רון בן ישי שהיה העורך הראשי. מי ששכנע אותו היה רוביק רוזנטל, עורך המוסף היומי (׳דבר שני׳) שהכיר אותי דרך ההורים, הוא במקור מקיבוץ נחשון ואני מקיבוץ מנחשונים.

בגיליון האחרון של ״דבר שני״ שסגר את העיתון באמת שמנו את יעל בר-זוהר ועוד דוגמנית עם ביקיני על השער. אחר כך הכרתי את מיכאל גורדון, בכיר המעצבים של ספריי אמנות בישראל, הוא ראיין אותי לעבודה, אבל לא התאים לו שזה לזמן קצר כי הוא ידע שאני בתהליך קבלה לתואר ראשון בבצלאל. אז הלכתי לעבוד במוזיאון תל אביב לאמנות, במחלקה שעושה הזמנות וקטלוגים לתערוכות. זה היה ב 1999. גם שם היה צריך לשכנע את המנהל האוצר הראשי פרופ׳ מוטי עומר, האדריכל דן איתן שתכנן את המוזיאון הכיר אותי ודיבר עם מוטי, שלמרות שאין לי תואר ראשון, אני בסדר. אז ממש עיצבתי ופקחתי על הדפוס של קטלוגים של תערוכות המוזיאון, ואז הלכתי לבצלאל.

ומה קרה בלימודים?

הייתי מאד בעניין של הדפס אמנותי, גם בלימודים בבצלאל וגם בחילופי סטודנטים בקולג׳ סנטרל סנט מרטין בלונדון, כל היום הלילה עבדתי בסדנאות ההדפס. בסוף לימודי בבצלאל קבלתי את פרס הרמן שטרוק להדפס (וגם כיום אני יוצר בסדנת ההדפס בירושלים). עוד המשכתי להתעניין בטיפוגרפיה, עיצבתי לוגואים שעד היום חיים ובועטים, רציתי לעצב בעצמי פונט וכו׳. אבל הציור תפס יותר ויותר מקום, זה משהו מילדות ורציתי בזה יותר, עברו הרבה שנים, שחררתי את העולם הזה ואת העניין בו. לעצמי אמרתי מי צריך את הספרים האלה, זה כ״כ לא אקולוגי, והרי יום אחד הילדים שלי יפרקו את הסטודיו ויצטרכו לזרוק אותם.

חחחחחחח. גם היום אתה חושב ככה?

במידה מסויימת כן, כשלון חרוץ אבל אחרי ששיחררתי את זה, השנה גם יצא לי קטלוג לתערוכתי בגלריה ׳מאיה׳ וכעת הספר אמן. לעיתים כשאני מלמד אני אומר לתלמידים שלי ששם הקורס הוא ׳להיכשל טוב יותר׳. זה אגב משפט שלקוח מתוך הספר האחרון של סמואל בקט. אפשר דרך זה להיות יצירתי ולתת פרשנויות חדשות לדברים שאנחנו כפי הנראה פוגשים שוב ושוב. הרעיון שממחיקה או אסון נוצרת בריאה הוא מרכזי במודרניות. הקידמה מביאה לקטסטרופות וגם למשהו ׳חדש׳ באמת, זוהי תמה שבמשך מספר שנים מאוד עניינה אותי לחקור בציור שלי. 

אז בעצם, איך הספר הזה נולד?

הסיבה הפרוזאית היא שהיה קול קורא למפעל הפיס, ונגה ליטמן, שהיתה מנהלת הסטודיו שלי לפני שמונתה להיות עוזרת אוצרת של איה לוריא במוזיאון הרצליה, הציעה שאגיש הצעה לקטגורית ספרי האמן עם הסדרה ״לילה בקיבוץ״. ככה זה התחיל. זה היה הרעיון שלה.

רגע אבל הסדרה התחילה לפני ה-7 באוקטובר, נכון? תמקם אותי רגע על איזה טיים ליין.

כן. הרבה חושבים שעשיתי את הסדרה אחרי ה-7 באוקטובר, אבל היא התחילה כבר ב-2015. טיילנו בקיבוץ מעגן מיכאל בערב, כהרגלי דפקתי פלאשים עם מצלמה דיגיטלית על כל מיני צמחי מעזבות, ועל הדרך גם צילמתי פנסים שעמדו על שפת בריכות הדגים שם. אני מרבה לצייר ׳נוף׳ ובפרט חיות וצמחים, אוכלוסיות שהרבה פעמים נותרות סמויות מהעין ומהתודעה, באותה השנה גם החלטתי שזו תקופה ׳חשוכה׳ ואני מעוניין לצייר ציורים אודות זה, מאז התחלתי לצייר ציורי לילה וזה עדיין רלוונטי לי. 

הפנס הזה הוא נוף ילדותי, כל כך טבוע בי, וכשהסתכלתי על התמונות במחשב מיד ראיתי שזה ציור, זהו דגם ידוע של פנס רחוב שיש בכל הקיבוצים. אתה רואה את היד המכוונת של מחלקות הבנייה של הקיבוץ הארצי, התק״ם וכו׳, זהו סטנדרט. מהצילום הזה נוצר ״הפנס הראשון״, החל מ-2016 הצגתי אותו בגלריות קיבוציות שונות כמו כברי, יד מרדכי ובארי, הקהל המקומי במיוחד הזדהה איתו ונוצר רגש. אחרי הטרגדיה הקדשתי את הציור המסוים הזה לקיבוץ בארי, יש לי מספר מכרים משם והוא גם הדימוי על העטיפה של הספר.

איך הסדרה הזאת התפתחה בעצם?

בשנת 2017 החליטו לסגור את גלרית ׳הקיבוץ׳ בתל אביב, שהיתה מהותיקות בארץ ומרכזית באמנות הישראלית. יעל קיני, האוצרת שלה דאז, הזמינה אותי לעשות שם תערוכת יחיד בשנה שעמדה בסימן הסגירה של הגלריה. מאז אותו ציור ראשון רציתי לעשות סדרת ציורים של פנסים, מעיין רקוויאם לקיבוץ, צילמתי כל העת בקיבוצים שונים בארץ ואספתי רפרנס מעין גדי בדרום ועד כברי בצפון, לכן שהגיעה ההזמנה להציג שם זה היה בול מתאים בשביל זה.

האמנות שלי תמיד עוסקת בהופעה ובהיעלמות, בהימצאות בו זמנית של שניהם. אני גם יוצר עבודות וידאו בהן אני ממש המופיע (וגם לדעתי מצליח לעיתים להעלם), בתערוכה בגלריה ה׳קיבוץ׳ הוצגו גם עבודות וידאו אותן עשיתי במשותף עם נאוה פרנקל. בעבודות אלו אנו משחירים את שדה הראייה שלנו, את הריצפה ועוד. כמה חודשים לפני התערוכה ב׳קיבוץ׳ הן הוצגו בגלריה של בארי, שבדיעבד ההקשר למה שקרה שם כמה שנים אחר כך הוא מטורף. אני חושב שהנושא של להיעלם ולהופיע בו זמנית קשור בביוגרפיה האישית שלי, בציורים התמה הזו ממש ברורה, מתגלם כחושך ואור, ובהקשר של הסידרה ׳לילה בקיבוץ׳, בין היתר, זה אודות אידיאולוגיה וחיים שלמים שעברו מהעולם.

באותן שנים המשכתי לצייר, מתוך תמונות שצילמתי בטלפון, מצלמות צייד אוטומטיות של פקחי רשות הטבע והגנים, דימויים מהיו-טיוב וכיוב׳, הצילום היה מאוד נוכח בציור. הצילום מביא איתו אלימות ושרירותיות, מכניות, דברים שנמחקים עם הטכנולוגיה. ודרך הנושאים של אזרחים סוג ב׳ כמו חיות, צמחים, יכולתי להגיד דברים עלינו בני האדם.

אחרי התערוכה עמיר לב בחר להשתמש בכל הסידרה הזו ללוות את העטיפה והחוברת באלבום שלו ׳חשמל מהשמש׳, כך שהיה לסדרה הזו חיים עוד לפני השביעי באוקטובר. מאז אותן התאריך הקיבוצים זוכים להתעניינות רבה ומחודשת, דווקא בגלל הניסיון של החמאס להכחיד אותם. 

אפרופו עניין מחודש בקיבוצים, עברת עם המשפחה לקיבוץ כברי, באוגוסט 2023.

באוגוסט 23, רגע לפני המלחמה עברנו לחיות ליד גבול הצפון. אגב באוקטובר 23 נפתחה ב׳גלריה השיתופית, כברי׳ תערוכה לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, שהוקדשה לתושבי האזור שנפלו במלחמה ההיא. בסופו של דבר כמעט ולא ביקרו בה, רק החיילים שישנו על רצפת הגלריה ובמתחם סביב. אפשר לראות את המעגליות, פעם ב-20 שנה מלחמה בצפון, פעם ביובל טרגדיה מונומנטלית, בה כל כך מעט אנשים גורמים סבל לכל כך הרבה אנשים.

תסביר למראיינת שמפחדת מציור, מה זה אומר מ"התיאורי אל הפעולה״. 

הציור שלי הוא על נוף מקומי, מתוארים בו צמחים מקומיים, חיות מקומיות וכיוב׳. ונוף מבחינתי זה דבר לא תמים, אותי כאמן מעניין גם הפוליטי, וברגע שזה נכנס לציור אז אני מרגיש שהגעתי, שזה זה. יחד עם זאת, חשוב לי שזה יהיה ׳ציורי׳, שיראו באופן דומיננטי את העקבה של המברשת, להראות את הסימנים היחודיים למדיום של הציור. ובענין שדיברנו בו - פעולת ציור שהיא גם מוחקת וגם בוראת, אפשר להגיד שגרהרד ריכטר הוא הסבא של המסורת הזו (כעת יש לו תערוכה רטרוספקטיבית בפריז), אפשר גם להגיד שציירים כמו לוק טוימנס וווילהלם ססנל הם הממשיכים שלו, זהו ציור שמעניין אותי, יש בו קשר ברור בין התוכן של הציור לבין איך שהוא עשוי.

בסדרה הזו פעלתי בדומה למסורת הזאת, בין היתר ניסיתי לעשות ציור בפעם אחת, לפעמים כשלא יצא אז הייתי עושה את הציור שוב. כמו תמיד בציור, לא משנה איזה סוג, ציור זה להגיע למקומות חדשים. פיליפ גסטון הצייר אמר ש״הציורים הכי טובים הם אלה, שאני לא יודע איך עשיתי אותם ואני לא מסוגל לעשות אותם עוד פעם״, אז אני מנסה להגיע לזה, ציור שכבר אין אותי. בסדרה היה ציור אחד בו יצא לי יפה הפנס המאיר על ברוש ומדרכה, זה היה טוב אבל לא באמת רדיקלי מבחינתי, סיימתי וידעתי שלא הגעתי איתו למקום חדש, אני יודע איך עשיתי אותו, וזה היה מבאס כי יש לך משהו יפה ביד ואתה לא רוצה להרוס, אתה יכול להפסיד הכל. כמה ימים דחיתי את זה והלכתי מסביבו, עד שאזרתי אומץ ונכנסתי בו, למזל זה גם איכשהו הצליח, לא ידעתי קודם איך זה יראה אבל שזה קרה זה קרה. 

אז בעצם יש לא מעט סדרות שעשית בשנים האחרונות, והחלטת למקד את הספר הזה, כמו שיר הייקו, סדרה אחת, רק פנסים עומדים.

כן, גם בציורים האלו יש מיקוד רב והתמסרות של כל החלקים בציור בשביל ה׳קונטרה פונקט׳ שזה העיגול המאיר. כדי שמשהו יאיר מאוד, צריך בעיקר הרבה חושך, גם בעוצמה וגם בשטח. עוד מעט חוגגים את חנוכה, שהוא כידוע חג קדום בתרבויות רבות, הרבה לפני חנוכה היהודית חגגו את חג האור. כמובן שלא סתם חוגגים אותו בתקופה בה הימים קצרים והלילות הכי ארוכים, לציין את האור בזמן הזה זה צורך אנושי.

מבחינה אסתטית, החושך מאד חשוב לציור הזה ובנוסף, אני עושה כל מיני ג׳סטות בציור כדי לגרום לו להאיר יותר. גם עניין אותי לנסות לייצר צבעים רוויים מאוד כמו של אייפון, לכן גם ציירתי מול מסך של אייפד. כלומר, כן, כמו שאמרת, בסוף הספר הוא פנסים עומדים.

זה נורא יפה שבחרתם, אתה והמעצבת נועה שוורץ, לשים אותם עומדים, בתוך קונצרטינה. זה מדיום נכחד כמעט, ואתם משמישים אותו מחדש, באופן שכל כך מתאים לציורים. אפשר גם לדפדף בספר, וגם להעמיד אותו כאובייקט.

בעיני רוחי כשציירתי אותם, ראיתי אותם עומדים בשורה אחד ליד השני, מאוד רציתי לראות אותם ככה ואת האפקטיביות של זה. בנתיים זה לא קרה, ובפרט בבתערוכה בגלריה ה׳קיבוץ׳, יעל קיני תלתה אותם בגבהים שונים. היא יצרה מעין מרחב פרפורמטיבי, בו האור מאוד נוכח, בנינו אמצעי תאורה מיוחדים וסלקטיביים, כך שזה הזכיר תאורה על במה, גם האור היה נוכח וגם החושך בין העבודות, החללים השחורים היו מאוד פעילים.

זה היה נהדר, יעל הצליחה כפי שרצתה ״לתת חיים נוספים חדשים״ לעבודות בתלייה, אבל הרעיון של ה״שורה״ נשמר מאז וחיכה כמה שנים טובות. נועה שוורץ, שגם עיצבה וגם עשתה את הקונצפט וההפקה לספר, הציעה את הרעיון של הקונצרטינה. 

בשבת האחרונה נתתי למישהו שפגשתי בפתיחה בכברי את הספר לעיין, הוא דיפדף בכל הספר ולא קלט שיש גם צד שני ושזה נפתח כאקורדיון, הוא התלהב מאוד אבל דפדף בו כספר ״רגיל״, וזה היה רגע קסום שהראתי לו עוד ממדים של הספר.

זה נורא יפה כי הספר בעצם הופך לשביל.

לגמרי, זה בדיוק מה שרצינו בהתחלה כשדיברנו על הספר. רצינו לייצר טיול לילה בקיבוץ. אתה הולך, ופתאום נתקל באור, ואז שוב חשוך, ואז קיפוד, ספסל, עלטה, גחלילית… חשוב להגיד: הפנסים של הקיבוץ ראו הכל תחתיהם: שמחות, אכזבות, טרגדיות, וגם, המון שעמום, אינסוף שקט. זה סוג מאד מסוים של דממה, שהיום כמעט ואי אפשר למצוא, גם בקיבוצים.

איך החלטתם על הטקסטים בספר?

התחלנו מזה שהטקסט יהיה אודות הקיבוצים וייצר את הטיול לילה הנ״ל, ופנינו לכמה כותבות וכותבים, חלקן מכרות שלי מאזור הנגב המערבי. והנסיונות הראשוניים לא הצליחו, זה היה מאתגר לחבר וחשבתי מוטב שמישהו שהוא בר סמכא בכתיבה ובעריכה יעשה זאת. בסופו של דבר קיבלנו המלצה ממישהי שאיתה זה לא צלח, היא חיברה אותנו לדרור בורשטיין, סופר ומשורר, מתרגם ופרופ׳ לספרות באונ׳ העברית, הכרתי אותו במידה מסויימת ובהחלט אהבתי את הכתיבה שלו, את ההתבוננות שלו על טבע, הכתיבה האנפה שלו על אמנות. הזכרת הייקו, אז הוא גם תרגם הייקו ואת המחשבה של המזרח הרחוק, בין היתר הוא תרגם את יואל הופמן מאנגלית לעברית. בהתחלה הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו… המשכנו להתכתב במייל ונתנו לו יד חופשית. הוא הציע שהטקסטים יהיו ממקורות שונים ומגוונים וכולם אודות אור, הוא אמר ״נוסיף אור לאור״.

אז הוא בחר את הטקסטים?

כן, הוא אסף או אצר את זה, החלטנו שהם יהיו קצרים אבל עם משקל סגולי שירצו לקרוא בהם שוב ושוב. חלק מהם קצרים מאד, שתי מילים במקרה של זלי גורביץ, וגם ארוכים יותר - מהברית החדשה, משירת ימי הביניים של יהדות בספרד, וירג׳ינה וולף, משוררים עכשווים וגם ותיקים כמו אבות ישורון וישראל אלירז. זה לקח עוד זמן כי היה לי חשוב לתרגם הכל לאנגלית, לא רציתי שזה יהיה רק לפה, הדס גלעד המשוררת המליצה על ג׳ואנה חן שתרגמה את כל הטקסט, היא עשתה עבודה נהדרת לתרגם טקסטים מלפני מאות ואלפי שנים, וכאלו שנכתבו רק לפני שנה.

יצרתם כאן דפדוף מעניין בין הדימוי והתמונה, בפורמט של הקונצרטינה, שהוא מעין פורמט ארכיטיפי לספרי אמן. הקונצרטינות מזכירות לי את הפנורמה הצילומית מהמאה ה-19, שיצרה חוויה של דימוי על משך של זמן, טרום המצאת הקולנוע. 

כן, יש כאן סוג של השהייה בזמן. בספר אתה לא רואה כמו בציור, את הכל בבת אחת.  מילה מגיעה אחרי מילה, דף אחרי דף. אבל כאן כשפורסים את הספר אז רואים את הכל יחד, זה לצד זה, הספר גם הופך לאובייקט פיסולי, וגם לפנורמה, במובן מסוים. 

הטקסטים שדרור בחר, יש בהם מה״ארכיטפיות״. האור הוא משהו אוניברסלי שאפשר להתחבר אליו ללא קשר לתקופה ומרחב מסוימים. למשל, הטקסט הספציפי כל כך של אבות ישורון, אירוע פשוט המתרחש בחדר מדרגות תל אביבי בשנות השבעים, חבר שמחזיק לו את הכפתור של אור חדר-המדרגות בזמן שהוא עולה בהן. זה טקסט על חברות, על כוונה.

השיחה בינינו גורמת לי לחשוב מחדש על המילים ׳לילה בקיבוץ׳, כצורה מופשטת ולאו דווקא בספיציפיות שהסדרה עוסקת בה. לילה נתפס כזמן ׳אחר׳, זמן אפילה של שדים ורוחות, או זמן בו התת-מודע משוחרר מהאחיזה והשליטה שיש ביום. ׳קיבוץ׳ - זה איסוף של נפרדים או חיבורים בעצמי, יכול לאפשר צליחה של מורכבות, לתת קו מתאר, ממש קונטור כמו ברישום. 

זו באמת תחושה פיזית שאני יכולה להתחבר אליה, בפעמיים שישנתי בקיבוץ כנערת עיר. תחושה של ביטחון, שהיום כבר בטח לא קיימת.

כן, אחרי ה-7 באוקטובר הכל התערער, וגם הכל התעורר - הקיבוצים חזרו לבמה, הדימוי שלהם והגוף הפיזי שלהם, שניצב בגבולות של גוף המדינה. בחיפוש אחר טקסט, כתבתי לסופרת יעל נאמן שכותבת יפה כ״כ ובהומור על הקיבוץ, לשמחתי היא אפילו ענתה לי וקצת התכתבנו. בספרה ״היה היתה״ היא כותבת שכשמישהי צועקת בעיר אז הצעקה אנונימית, אבל בקיבוץ יש לכל צעקה כתובת. מה אומר, בכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות.

מה שאמרת מזכיר לי שיר של רחל חלפי שאני מאד אוהבת, ומתאים לספר שלך:

קָצָר / רחל חלפי

אַנִי עַדַיִן מִתְקַשָּה לְעַכֵּל

שֶמֵאַחוֹרֵי כֹּל חַלוֹן מוּאָר

מִסְתַּתֵּר סִפּוּר חַיִּים

לֹא פָּחוֹת

עָמֹק

מִשֶּלִּי 

למי הקדשת את הספר? 

ככה כתוב:

״לביתי הראשון, קיבוץ נחשונים באהבה.

לדודו שתמיד מגיע ראשון.״ 

איזה ספר אתה רוצה להמליץ לנו למגזין? 

הספרים של רון ברטוש. 

נתראה בהשקה <3

השקה לספר אמן ׳לילה בקיבוץ׳ ב׳גלריה בארי׳ בתל אביב בית רומנו, דרך יפו 9, קומה 1, ביום שישי 14.11 (10:30-14:00). באירוע ימכר הספר שיצא במהדורה ממוספרת וחתומה, וימכרו הדפסים מהסדרה.