הספר הזה מתחיל באישה ובמזוודה שיורדות מהרכבת ומחפשות בית. הוא גם מסתיים באישה ובמזוודה שגוררות זו את זו חזרה אל הרכבת, חזרה אל החיפוש.
מה אנחנו יודעות על לחפש בית? הקלישאה גורסת שכשגבר מחפש בית הוא מחפש אישה – אריק איינשטיין שר "קח לך אישה ובנה לה בית". וכשאישה מחפשת בית מה היא מחפשת? כנראה את עצמה. אנחנו חכמות מספיק כדי להיזהר מקלישאות, אבל גם כדי לראות בהן את קוי המתאר של הממשי. אני, למשל, אישה. ויצא שהייתי בעצמי כבר פעם בית, גר בתוכי גור אנוש ואז יצא ממני אל עולמות אחרים. ראיתי איך נראה תינוק כשהוא פעם ראשונה בעולם. בוכה. מחפש. פעם ראשונה בן בלי בית. מגשש ולא מבין איך זה שהוא נפלט מהרחם. בית זה תמיד דבר זמני שמתחזה לתמידי. איזה שברון לב אנושי ופשוט זה, להיוולד.
מי שעוזבת בית מגלה שאי אפשר לחזור. בהרהורים שלי על הגירה, ספרים ורילוקיישן, חזרתי לסצינות בספרות העברית שבהם מישהו יצא מבית או חזר אל בית. הסצינה הכי מפורסמת היא מסיפור של עגנון שמתחיל באיש שחזר ומצא את ביתו נעול. מי שהייתה מספיק אמיצה, או מספיק מטורפת, כדי לעזוב בית וגם לחזור אליו, מגלה שזו האמת. ברגע שעוזבים את הבית אין באמת לחזור. העולם ממשיך בלעדייך. את גם ממשיכה למקומות אחרים. כשאת מנסה לחזור, את צריכה להבין שבמקרה הכי טוב תתחילי מחדש. במקרה הכי רע, תתחילי מחדש מול בית נעול.
ומה לגבי מי שלא עוזבת בית? נראה לי שגם היא מגלה שאי אפשר לחזור. זה הדבר המשונה שקורה גם בספר. לא ברור בספר של מאיה האם אנחנו רואות סידרה של מעברי דירות או סידרה של חיפושי בית. הכוונה היא לשאול: האם האישה בספר הזה עוברת בין דירות כמו שאנחנו עוברות בין שלבים, בין עונות, בין גילאים, בין זהויות שונות שהיו לנו, או שאנחנו רואות מישהי שמחפשת? האם יש לה ׳משהו׳ בעולם, ואנחנו רואות כל פעם איך הוא מתפורר, או נעלם, מסוכן, או פשוט כבר לא-מתאים, או שאנחנו רואות מישהי שכל הזמן אין לה? אין לה בית והיא מנסה שיהיה לה?
השאלה הזאת רודפת גם את שם הספר - Homebound - יש כאן כפל משמעות כי ׳הום באונד׳ זה גם הדרך הביתה או המסע הביתה, וגם חוסר היכולת לעזוב את הבית. משתמשים במושג הזה כדי לתאר אנשים מבוגרים או חולים שלא יוצאים את פתח ביתם, ולכן הם ׳Homebound׳. המחשבה שלי על חיפוש בית היא שזה תהליך שבו את גם כל הזמן חסרת בית וגם כבולה לבית. אין לך ׳משהו׳, ואולי הוא גם כל מה שיש לך.
זו חתיכת תקופה לחשוב בה על בית. כשהסתכלתי על התמונות בספר חשבתי על הבתים השרופים בעוטף עזה, הבתים המופגזים בגבול הצפון, הבתים האפשריים של הגירה, וצמד המילים שכל כולו הבטחה כוזבת "מרחב מוגן" – משהו שאת צריכה רק כשאין לך מרחב ואין לך הגנה. כל התמונות מעזה הן תמונות של חורבות בתים על חורבות בתים. יקח כמה עשורים לבנות קורת גג עבור כל מי שהפך חסר בית בחודשים האחרונים.
מנגד, מתגבר גם השיח על בית שכל מהותו אלימות. לא סתם ססמת הבחירות של בן-גביר הייתה "אנחנו בעלי הבית". הרעיון הוא לעשות לנו בית מתוך בעלות, בית מתוך אלימות, בית שקיים רק אם יש לך מישהו, אמיתי או מדומיין, לגרש ממנו. 1
אבל הלקח הזה הוא שקר. שקר גם בתחום המוסר, וגם בתחום הדמיון. כל האלימות שבעולם לא תשכיח מאיתנו עד כמה אנחנו אורחות ואורחים בעולם הזה. עד כמה נצטרך להמשיך לנוע. עד כמה נצא מהבית, וכשנחזור נמצא אותו נעול.
חשבתי הרבה על הסיום של הספר. האישה שחוזרת אל הרכבת, עם המזוודה שלה. אחת הקוראות של הספר הזה, עלמה הבת של מאיה, הסבירה שבסוף "נגמר הסיפור והאישה עולה לרכבת כי היא חוזרת הביתה". זו קריאה שבה כל המסע מתרחש כשיש ברקע עוד בית שנשאר מחוץ לפריים, והוא ה-בית לחזור אליו. זו קריאה מדהימה, אבל אני חושבת שלא היה עוד בית מלבד אלו שאנחנו רואות. אבל למרות הכל, ולמרות שהסיום נשאר פתוח, היא לא חוזרת לנקודת ההתחלה. בעיני, כל אחד מהבתים שהיו לה בספר – היה לו אותו באמת. היא הייתה בתוכו, בהוויתו, היא הייתה ממש הום-באונד אליו. אולי האמת היא שכמו האישה בספר יש לנו כל בית רק עד שאין לנו אותו. והקבוע היחיד שיש לנו הוא הדרך הביתה. הדרך שבין בתים, ומתוך בתים. דרך שבה את מחפשת לקרוא למשהו בית. היכולת להאמין שמשהו הוא בית. היכולת להיות בפנים, גם כשאת יודעת שזה לא באמת לתמיד. כמו החתול מ׳אליס בארץ הפלאות׳, שהוא רק חיוך של חתול. ככה זה בית. בית זו רק הבטחה לבית.
אולי זה מאכזב. ואף על פי כן, זה יכול בית יפה.
נחזור לקלישאה, בזהירות. אני לא יודעת מה גברים מחפשים כשהם מחפשים בית, אבל אני כן חושבת שיש ממש בתחושה, שכשאישה מחפשת בית, היא מחפשת להיות קרובה אל עצמה. אני יודעת שלפחות במסע שלי, שכמו המסע בספר הוא לרגעים חלום ולרגעים חלום ביעותים, אני תמיד מחפשת את הדרך חזרה אל עצמי.
צריך צידה לדרך במסע כזה: תפוח, מחברת, בקבוק מים. צריך לחלום. צריך אמנות. צריך חסד. צריך חברות טובות שיצעדו איתך בדרך. זה בערך עשור כבר שמאיה היא חלק מהדרך שלי הביתה, ואנחנו נוסעות אחת אל השניה, מברקולין למנהטן, מירושלים לתל-אביב. ועוד היד נטויה. כשכל אחת מאיתנו בדרך הנפרדת והקשורה הזאת הביתה, ושוב הביתה ושוב הביתה.
הערות שוליים
- עוד על מטאפורת הבית בהקשר של סבב הבחירות האחרון ושאלת בני הבית אצל ד"ר אבי-רם צורף. https://www.vidc.org/detail/a-built-destroyed-and-then-built-again-home-binationalism-as-a-safe-shelter ↑
