בדואים ميكي كراتسمان

מיקי, רגע לפני השביעי באוקטובר, יצא לאור ספרך "בדואים". כתבת פעם: "לא מוכר" הוא מצב תודעה שמתייחס לסובייקט. מכאן שאפשר "לא להכיר", אבל האם ניתן לא לראות? ניתן לא להראות." גם ב׳בדואים׳ הלכת להכיר את הלא מוכר ולהראות אותו, כמו שאתה עושה באדיקות חסרת פשרות כבר ארבעה עשורים. הפרויקט מציג צילומים וטקסטים שנוצרו בזמן שהות ממושכת בכפר הבדואי הלא מוכר ואדי אלנעם שבנגב. איך נולד הספר?

הרצון לגור במקום ״לא מוכר״ התעורר אצלי 25 שנה לפני השהות שלי בואדי אלנעם. חיפשתי לשהות במקום לא מוכר, שנמצא מחוץ ליומיום – כמו אי בודד – מקום שאפשר לרבוץ בו ולראות מה יקרה. רציתי להבין כיצד המושג הלא נתפס של ׳לא מוכר׳ מתורגם לחיי יומיום, מה המשמעות של חיים בתוך מושג פוליטי שסותר את עצמו. כיצד יתכן שמקום קיים לאורך שנים, גדלים בו ילדים שמולידים ילדים ועדיין לא מכירים בו ולא מופיע על המפה. בשלב ההוא, לא חשבתי על השהות כעל פרויקט צילום. לא ידעתי אם בכלל ירשו לי לצלם, היססתי אם לקחת מצלמת עבודה או להסתפק במצלמה קטנה. באותו חודש החלו כוחות משטרה להרוס שוב ושוב את הכפר הלא מוכר השכן, אל-עראקיב, שנהרס מאז כבר יותר ממאתיים פעם. כמעט בכל בוקר נסעתי לאל-עראקיב ולרוב הגעתי אחרי שהכוחות כבר הרסו את המבנים המאולתרים שנבנו אחרי ההריסה של אותו בוקר.

הצטרפתי לתושבים להקמת סככות ארעיות למחסה. לפעמים היה עלי לחכות שיביאו קרשים ויריעות פלסטיק לבנייה, ואז גם יכולתי לצלם את ההרס. כולם השתתפו בבנייה: גברים, ילדים ונשים, שהסתובבו בין ההריסות וניסו לחלץ מתוכן כל חומר שהיה אפשר לעשות בו שימוש חוזר. זה היה המקום היחיד שבו יכולתי לראות נשים בדואיות, לצלם אותן ואפילו לדבר עימן. בערבים הצטרפתי לשיחות הגברים בשיג (שיק). שתיתי איתם קפה ומים בכמויות והם דיברו על אורחות חייהם ומנהגיהם. שם התוודעתי אל מערך ערכים שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי, שהותיר אותי מבולבל. את הקרוון באלנעם עזבתי בסוף אוגוסט וחזרתי מותש לתל אביב.

אתה מתמיד באותה התמה בשני הספרים הקודמים, ובכלל בכל הקריירה שלך: ״איך נלחמים בעיוורון מרצון? איך מכריחים מישהו לראות? הוא עוצם עיניים, ואתה מורה לו ׳תפקח אותן׳״.

כן, אני מבקש ממנו לפקוח אותם, למרות שאני יודע שלרוב זה לא יקרה. אבל חשוב להניח את החומרים שיאפשרו בעתיד או בזמן כלשהו לפקוח את העיניים. כאן נכנס השדה של הארכיון, חשיבה על תגובה לא מיידית, מושהית. אולי בעתיד הארכיון יגיע לחוקר עם עיניים פקוחות.

במבוא אתה כותב: "התרכזתי בתיעוד שלושה כפרים לא מוכרים: ואדי אלנאם, שבו גרתי ושמעליו ריחף איום הריסה; אלעראקיב, שבאותה תקופה נהרס ונבנה מחדש כמעט על בסיס יומי; וטוויל אבו ג׳רוואל, שנהרס ונמחק לחלוטין ושלא נותר ממנו זכר מלבד איזו בובה דמוית דחליל ואוהל ששימש את התושבים שהמשיכו לרעות את הצאן במקום. בוואדי אלנעם ראיתי את העבר של אלעראקיב, ובטוויל אבו ג'רוואל את עתידו." עד כמה המוטיבציה ל"עבודת הארכיון" היא תולדה של הביוגרפיה הפרטית שלך? של זרות אישית למקום הזה?

אני לא חושב שבזה מדובר, אם כי אני לא יכול להתכחש לעובדה שבמשך שנים הרגשתי יותר מהגר מאשר אזרח המקום. זה נובע מניסיון לנצל את הבמה העיתונאית ולערער את עיקרון המיידיות שלה. למה מחר? למה לקוות להשפעה מיידית? מדוע להגביל את עצמי לקורא של העיתון ולא לכוון לבמה רחבה יותר? עם השנים הבנתי שאני מסרב לצמצם את גוף העבודה המצטבר לקופסאות קרטון שרשום עליהן פג תוקף.

"אנטי מיפוי", העבודה המשותפת שלך עם שבתאי פינצ'בסקי, מהווה המשך לספר "עובד ארכיון" ולשהות שלך בכפרים הבדואיים לאורך השנים. באתר של מוזיאון תל אביב כתוב עליה כך: "הפרויקט מתייחס לראייה כחלק מזכויות הפרט המהותיות (בדומה לחופש הביטוי, הזכות למשפט הוגן וחופש תנועה). באמצעות שינוי קנה המידה, הוא מאפשר לראות מקומות ש"נעלמו" מהמפות הרשמיות, המקוונות או המודפסות." את "אנטי מיפוי" צילמתם מלמעלה. את "בדואים" צילמת בתוך הלא מוכר. קל לראות שהפרויקטים משלימים זה את זה במובנים רבים. באיזה אופן אתה רואה ב"בדואים" את השימוש במרחק כאסטרטגיה צילומית שעסקת בה בעבר?

בפרויקט של הבדואים לא היה ממש מרחק, או ננסח זאת כך: היה מרחק אפס. האינטימיות שחיפשתי בשהייה שלי שם, לא תמיד התאפשרה, אבל זו מצלמה שמצלמת ממרחק קצר מאוד, גלויה עד כדי לאפשר את הסירוב של המצולם להצטלם. כל צילום הפך לחוזה ביני למצולם. במקרה של ה"אנטי מיפוי" זה סיפור שונה לגמרי, בכל מקום שצילמנו ביקשנו אישור מהתושבים, אך האנשים שהבחינו ברחפן לא נראים בצילומים. זו עבודה מאוד טכנית והקשרים בינינו למצולמים לא מגולמים בתוצר הסופי.

רצינו להתחפש לאנשים שהם חלק ממערך טכני של יצירת מפות וצילומי אוויר. לאפשר את אופציית הראייה שצילומי הלווין לא מספקים לקהל הרחב אלא רק ל ״מורשי ראייה״. לחשוב את הזכות לראות תחת ההגדרה של זכויות אדם, שוויון זכות הראייה.

ב׳בדואים׳ יש קטעי יומן שלך, למשל, אתה כותב: "יש סוג של בדידות שגורמת לגעגוע, לא רק לאנשים שאתה מכיר ואוהב, לכל האנשים שאהבת אי פעם." (עמוד 31). זה ספר מאוד חם, מאוד אישי, גמיש ומגמיש תודעה. התבגרותו של הצלם הפוליטי?

נראה לי שעל אף שחייתי בזמן הכתיבה במחברת שדה בכפר בדואי לא מוכר, המחשבות עלו בעיקר מתחושת בדידות מאוד עמוקה: אתה ישן בקרוואן ג׳אנק, חם, רוב שעות היום אין לך עם מי לדבר, אתה הולך לישון בשבע בערב לכל המאוחר, קם בארבע לפנות בוקר ומתחיל ללכת. בסך הכל מעט מאוד דיבורים והרבה זמן למחשבה. הניתוק הזה מאפשר הרהורים שלא מתאפשרים לנו בחיי היומיום, וכך צפים פנים ושמות שהתודעה מעלה מזמנים ומקומות אחרים. אני לא בטוח שזו התבגרותו של הצלם הפוליטי, נראה לי שזה זמן הפוגה והתכנסות של הצלם הפוליטי, רפלקסיה.

בעמוד 13 בספר אתה מזכיר: "במסגרת העבודה שלי, ״סיכול ממוקד״, צילמתי בעדשה טלסקופית את הכפר עיסאוויה, כשנקודת הצילום / תצפית הייתה בהר הצופים. בין היתר צילמתי קבוצה של אנשים שהתגודדו במקום מסוים, הם עסקו בפעולה משותפת אך לא יכולתי לזהות מהי. לאחר סריקה והגדלה של הנגטיב, התברר לי שמדובר ככל הנראה בלוויה. האם זה אירוע עיתונאי? האם הוא נעשה כזה בגלל מה שצולם בו, האם יעשה לכזה אם יתברר שהנקבר הוא שאהיד? האם הצלם בסרט Blow Up היה צלם עיתונות? זכרייא זביידי הוא המצלם, הוא המצולם". מה הקשר בין ״סיכול ממוקד״ לפרויקט הנוכחי?

אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בצילום הוא היחס בין מצלם למצולם, והקשרים שמשתנים עם השנים. זו מערכת יחסים מאוד מורכבת ולא יציבה. אני משנה את התפקיד שלי בכל פרויקט, פעם אני צלף, ולפעמים אני איש הזיהוי הפלילי או צייר מפות. בכל פרויקט אני מנסח מחדש את הזהות שלי ואת כל מה שנגזר ממנה. אולי זה מסביר את הקשר בין הפרויקטים.

בנוסף, הדיוקן של זביידי כ"מבוקש", היה הדיוקן הפומבי הראשון שלו, וגם ״הראשון שהגיע לידיהם של אלה שביקשו לחסלו." (אריאלה אזולאי, ערב רב 2012). איך ראית בזמנו את הקשר עם זכרייא? והיום, בהקשר הפוליטי הנוכחי של אחרי אוקטובר? רק לפני כמה ימים צה"ל חיסל את אחיינו, מוחמד זביידי.

בזמנו ראיתי בזכרייה תופעה מרתקת, עברית מושלמת, חריף וכובש בצורה כזאת שאם הייתה שם אכזריות היא לא הייתה נוכחת במפגש אתו. זה היה מאוד מבלבל אבל גם כשהוא נשאל על ידי גדעון לוי (שותפי למדור ״אזור הדמדומים״) לגבי פעולות שהיה לכאורה מעורב בהן, היו לו ניסוחים מאוד מאתגרים. ברור שאני מתנגד לכל סוג של אלימות, אבל בדיבור איתו הכל היה מטושטש, המידע אודותיו לא הסתדר עם הפרסונה. בזמן הצילום המדובר, הבנתי שאני רק השליח, זה היה כאילו הוא אמר לי, ״בוא תראה להם איך אני נראה״.

ארועי אוקטובר מוחקים במידה מסוימת את כל מה שהיה לפני. אנחנו מתחילים את הספירה מאפס, היתכן? אני מכיר היטב את ג׳אמאל זביידי, אביו של מוחמד (חמודי בפי אביו), יש לנו הרבה שעות של חשיבה ודיבור איך אפשר לחיות פה בשלום. אני מודע היטב שתם עידן הניואנסים, אני אמור לראות בג׳מאל מפלצת ואני מסרב. יש שני עמים, שני נרטיבים שלא נפגשים, שתי שפות, ואנחנו עובדים על אוטומט, בעיקר כשמפלצות נכנסות לתמונה, אבל לא כולנו מפלצות. אנחנו מגוונים, ולא קל לי להגיד את זה, אני מתאמץ לראות את הדברים בצורה כזאת למרות סנטימנט טבעי, ותקווה כמעט מולדת לצדק.

הבחירה להוציא את הספר בישראל, בעברית ובערבית (עם אופציה גם לאנגלית בחלק מהעותקים) מרשימה מאוד. אני מניחה שזה שלא היה פשוט.

לא, אבל הכרחי. החשיבה לא הייתה פוליטית, אלא מעשית גרידא. נגישות לשמה. חשבתי על האפשרות להנגיש את זה בראש ובראשונה לאוכלוסייה הבדואית, האנגלית הייתה חשובה בגלל הצורך להציף את הטרגדיה הבדואית בכל מקום אליו הספר עשוי להגיע.

ואיך אתה מאז השביעי באוקטובר?

קשה מאוד, אני מקיים את השיחה הזאת ימים ספורים אחרי שדודה שלי אופליה חזרה מהשבי בעזה ואני עדיין לא יודע מה מצבה. בהודעה ששלחה לי ציינה שאני האחרון שדיבר איתה בטלפון לפני שנחטפה ושניסיתי להרגיע אותה. ראיתי את קיבוץ ניר עוז ימים ספורים אחרי האירוע המפלצתי הזה. הסתובבתי בין הבתים השרופים, ראיתי את הארכיאולוגים מחפשים את מה שנותר מהקורבנות. יש לי חבר, חיים פרי, שעדיין שם, כואב לי על כולם, אני מסרב להגיד את מה שמצפים ממני. אני ימים ספורים לפני תחילת הלימודים בבצלאל, אני לא יודע מי מהסטודנטים יחזור ובאיזה מצב, איך נשב יחד בכיתות, ככה אני אחרי השביעי באוקטובר.

כמורה, פעיל, יוצר, מה תוכל לספר על מלאכת עשיית ספר? במה היא שונה מכל שאר המלאכות?

זה הספר השלישי שאני מפרסם, עד הספר הבדואי התפיסה שלי את הספרים היה כאמצעי נוסף להציג עבודות או אולי תרגום פרויקט צילום לספר. העבודה עם מיכאל גורדון הפעם לימדה אותי להסתכל על הפורמט הזה בצורה אחרת. לא במה נוספת, לא שיקוף, אלא חפץ כשלעצמו. חפץ עצמאי שנולד בכדי להיות ספר, בלי לפני. זו מחשבה ופרקטיקה חדשה לי, אולי יהיו עוד, אני מקווה.

מי היית רוצה שיעלעל בספר?

כל מי שלא הלך לחנות בכוונה לקנות אותו, אלה שפתאום פגשו אותו. וסטודנטים: שנים אחרי שהמחברת הייתה מוכנה חזרתי אליה, ניסיתי לקרוא אותה כקורא ולא ככותב. מצאתי שיש שם רעיונות לא מבושלים, על כן חשבתי שזה יכול לפתוח משהו אצל אמנים צעירים, משהו שממנו ילכו לכיוון שלהם בלי קשר אלי.

למי אתה מקדיש אותו?

הרשימה ארוכה כמו הספר או יותר, יש משפחה, יש קולגות, חברים, אולי מעל כולם, אלה שהספר מספר במקצת, ממש במקצת, את הסיפור שלהם.

על איזה ספר תרצה להמליץ לקוראות.ים שלנו?

אני תמיד ממליץ על הספר האחרון שקראתי ועדיין לא עוזב אותי. ״עוברת אורח בדממה״, הוא ספר שיש בו אלמנט של הוראות שימוש, דרך חוויה ייחודית של האמנית פאביאן ורדיה, אנחנו למדים על מה החשיבות של יסודות, של למידה איטית והקשבה. אלמנטים וכלי למידה שנעשו כל כך נדירים, החשיבות של הניואנסים וגם של איפוק.